סטודנטית מספיר תיעדה את מעצר הדוקר במצעד הגאווה בירושלים

1.8.15 | חדשות ערוץ 2 | ונסה קופילר

ונסה קופילר, סטודנטית מהמחלקה לתקשורת תיעדה את מעצרו של הדוקר במצעד הגאווה בירושלים, בעת שהיתה בצילומים לצורך פרויקט הגמר שלה ושל הצוות שלה. צילומיה זכו  לתפוצה רבה באתרי החדשות בארץ ובעולם

השעה היא 15:30, ארבעים מעלות חום בחוץ ומכונית הקליאו הקטנה נאבקת אל מול עליות ירושלים. ציוד הצילום כבר מוכן, כרטיסי זיכרון, עדשות, מצלמות ומיקרופונים מחכים בקייס בתא המטען לעוד יום צילומים שיעזור לנו לקדם, סוף כל סוף, את פרויקט הגמר בלימודי תקשורת במכללת ספיר. למסע הזה מצטרפים אלי, ענבר אחינעם, שותפתי לפרויקט הגמר וינאי פיין, שותפי לחיים וצלם מוכשר שתמיד מוכן לעזור בהפקות המצולמות. עבור כולנו, זו היא הפעם הראשונה שנשתתף מצעד הגאווה ונעשה זאת דווקא בירושלים. כול זאת, במטרה לראיין את הגיבורות והגיבורים לכתבת מגזין מצולמת שתעסוק במה שבחרנו לכנות כ- ''יהדות בדרכי שלי''.

נקודת המפגש עם המרואיינים הייתה בגן העצמאות, נקודת הכינוס שנקבעה לקראת מצעד הגאווה שעתידו להגיע לגן הפעמון. בהגענו לגן, היה ניתן לחוש באווירה של עצמאות, חופש אבל בעיקר, אווירה של אחווה. היו שם אנשים מכל קשת החברה, סטרייטים חילונים ודתיים שבאו לתמוך בחבריהם מהקהילה הגאה, הומוסקסואלים, לסביות וטרנסג'דרים שבאו להפגין בעד שוויון ואחווה וכמוהם שתי קבוצות, לא קטנות בכלל, של הומוסקסואלים ולסביות דתיים. כן דתיות ודתיים גאים, כאלה כמו נועה ונעמה, הגיבורות שמככבות בכתבת המגזין שלנו. נועה ונעמה, הן זוג נשים המגדירות עצמן לסביות דתיות. הן נישאו בטקס דתי, אך נישואין אלו בוודאי לא מוכרים על ידי הרבנות. הן מצפות להולדתו של ילדן הראשון ובימים אלו ממש, הן החליטו לעזוב את תל אביב כדי להתמקם בירושלים. הופתענו לגלות, שלטענתן, רק בבירת ישראל הן יכולות לנהל את אורח חיים הדתי שהן רגילות אליו. כן, דווקא בירושלים הן מצאו בית כנסת שוויוני אורתודוקסי שמקבל אותן מבלי לשפוט אותן על פי נטיותיהן המיניות. כאשר פגשנו אותן בגן העצמאות לקראת תחילת המצעד, נועה סיפרה לנו שבעיניה נורא חשוב שיהיה מצעד כזה דווקא בירושלים, בעיקר כדי לתמוך באותם זוגות חד מיניים דתיים. ''יש כאן קבוצה של סטרייטים דתיים שבאים לתמוך ואם לא הייתה כל התמיכה הזאת מהקהילה הדתית היינו צריכות להמשיך להתנצל על דרך החיים שלנו. אם לא היה את כל האירוע הזה, דווקא בירושלים, לא היינו יכולות להרגיש כזאת כמות של קבלה וזה מה שמדהים''.

השעה היא 17:45 כלל האנשים שהתכנסו בגן העצמאות מתחילים לצעוד לכיוון גן הפעמון. ענבר, ינאי ואני התחלנו לצעוד יחד עם התא הגאה הדתי, לפי הקצב שמכתיבה לנו המוסיקה החסידית שנשמעת מרמקול הבידורית. בנים עם כיפות וציציות רוקדים יחד במעגלים, הבנות לצידם שרות ומנופפות בדגלי הגאווה וכולם צועדים יחד. נערים דתיים הנמצאים בכניסה למבנה שממוקם בצמוד לרחוב בו אנו עוברים, מתחילים לקרוא בקול ''שוויון לפני הכל! אהבה!''. עד כאן הייתה ממש אווירה של אחווה, תמיכה ואם נרצה אווירה של ערבות הדדית אמיתית. ברגעים אלו, אני מחליטה להתקדם לראש המצעד, במטרה לראות האם יש איזו שהיא התנגשות עם מפגינים מארגון להב''ה, אשר איימו לשים קץ למצעד. אך כאשר הגעתי לראש המצעד גיליתי שאין כלל התפרעות וכנראה שסוף כל סוף המצעד יצליח להתקיים בהצלחה ובכבוד גם בירושלים.
מעצר הדוקר בירושלים
השעה היא 18:30 ואני ממשיכה להתקדם כדי לתפוס בעדשת המצלמה את התקדמותו של המצעד ברחוב. לפתע, מסת ההמונים שצועדת מתחילה להתפזר לצדדים, אנשים מתחילים לרוץ כעדר כבשים מבועת. נשמעות צעקות של זוועה, בכי וביניהן אני שומעת: ''הוא ניסה לרצוח מישהו'', ''הוא חמוש''. התגובה הראשונית שלי הייתה ללכת הצידה ולהתרחק ממרכז האירוע, כיוון שחשבתי שיש אדם שיורה ואף חשבתי שאולי מדובר במחבל מתאבד, הרי אנחנו בירושלים וזו יכולה להיות בהחלט אופציה. למרות רגשות האימה והפחד שהשתלטו עלי, אני מחליטה להתקרב עוד יותר למקום בו מתרחש האירוע. דרך המצלמה אני קולטת טרנסג'דרית בוכה בהיסטריה וצועקת בקולות ''זבל, זבל, זבל...'' כאשר היא מצביע לכיוון שמאל. אני מחליטה להפנות את עדשת המצלמה לכיוון בו היא מצביעה. אני מצליחה לראות מספר אנשים מתנפלים על אדם בעל חזות דתית אורתודוקסית. סביבו נוצר מעגל של אנשים ואינני מצליחה לתפוס בברור את פניו של המתפרע, אך בשעה מוצלחת כוחות הביטחון מצליחים להשתלט עליו ולתפוס אותו. מבלי לשים לב, תוך כדי סערת רגשות מעורפלים, הצלחתי לתעד את הרגע המכונן הזה. הרגע בו ישי שליסל נתפס. אך עדיין אינני יודעת מה בדיוק קרה, מה הוא עשה? למה הוא נתפס? אני מתחילה להתקדם לכיוון המוקדים בהם אני רואה ערימה של אנשים ואינני רוצה לאמין  למראה עיני. שלושה אנשים שוכבים על הכביש בתוך שלוליות דם, אנשים אחרים מנסים לספק להם עזרה ראשונית ומיד מגיעים האמבולנסים. אני נצמדת לצלמי התקשורת ומהם אני מבינה שהאדם שצילמתי לפני רגעים ספורים דקר בדם קר שישה אנשים. אבל רגע, אני ראיתי רק שלושה. פתאום אני שואלת את עצמי, איפה ינאי? איפה ענבר? לפתע ינאי מגיע, שנינו מביטים אחד לשני בלי להגיד מילה ומבינים ששנינו בסדר וממשיכים לתעד בעזרת המצלמות שלנו. אני מרימה טלפון לענבר, כדי לוודא שהיא בסדר, מהר מאוד היא עונה ואני מסבירה לה על המתרחש ומספרת לה שצילמתי את תפיסת הדוקר. היא עונה מופתעת -''מה? באמת?'' אני עונה לה ''כן, את לא מבינה מה הלך פה''. אני באמת לא מבינה מה הלך פה, הרי אני באתי לצלם לכתבת מגזין לפרויקט גמר במכללת ספיר, חיפשתי כמה התרחשויות, או איך שאומרים בשפה המקצועית ''סיטואציות'' אך לרגע לא ציפיתי שאני אחווה מקרוב אירוע בסדר גודל כזה ובטח לא ציפיתי שאצליח לתעד ברגע אמת את האיש המטורף והמסוכן הזה שגרם ברגע אחד להרוס את אותה אווירה של אחווה וערבות הדדית שהייתה שם.
מעצר הדוקר בירושלים
ברגע שאני מתחילה לעכל מה התרחש מול עיני, מרימה אלי טלפון הדס רגולסקי, אחת משני המנחים שלי לפרויקט הגמר ועורכת בכירה בחדשות ערוץ 2. כאשר אני מספרת לה מה הצלחתי לתעד, היא מיד מקשרת אותי לצוות ערוץ 2 שנמצא במקום כדי שאעביר את החומרים לשידור במבזק מיוחד שיעלה עוד כמה דקות לאוויר. כל זה קורה תוך דקות ספורות, למעשה, ממש תוך עשר דקות התמונות שתיעדתי מתחילות לרוץ על מסך ערוץ 2. בתור סטודנטית לתקשורת זו הייתה גאווה אמיתית לראות את הצילומים שלי על המסך של ערוץ 2, אך מצד שני אינני מצליחה עוד לעכל מה קרה שם. אני רק מבינה שאנני מאחלת לאף אדם לחוות רגע זוועתי שכזה וכל מה שרציתי באותו רגע הוא להעביר את החומרים ולחזור למקום שפוי, לבית, לקיבוץ. זה הרי מצחיק שברגעים אלה, קיבוץ מפלסים, שלפני שנה היה נראה כמו שטח מלחמה נתפס בתודעתי כמקום שפוי ובטוח.

כפי שאתם מבינים, זו חוויה שעוררה אצלי רגשות מעורבים. מצד אחד אתה חווה פחד, אימה, וחוסר ודאות. אין לך דרך לדעת אם יש עוד ''מטרופים'' כמו שליסל שיכולים לפגוע בהמונים שנמצאים שם, בחברים הקרובים שלך שהצטרפו למסע ואף בך. למעשה, אתה ממש חושש על החיים שלך. מצד שני, הגעתי לשם במסגרת שליחות עיתונאית. העובדה שאני מחזיקה בידי את מצלמת הוידאו חייבה אותי להמשיך לצלם. פעולת התיעוד היא זו שגרמה לי להרגיש בכל גופי אדרנלין כזה שלא חוויתי בחיי.  נכון, אני רק סטודנטית לתקשורת, שמנסה לסיים את פרויקט הגמר שלה. אבל לרגע לא שכחתי שאני עובדת על פרויקט עיתונאי שמנסה לעלות למודעות את המתח הקיים בין אמונה דתית לבין נטיות מיניות הנתפסות כלא מקובלות ביהדות גם בשנת 2015. האירוע המצער שהתחולל בירושלים במצעד הגאווה האחרון הוכיח שהפרויקט שאנו עובדים עליו בחודשים האחרונים, הוא בעל משמעות והגיע הזמן להעלות לסדר היום הציבורי את העובדה שכל אדם יכול לחוות את יהדותו בדרכו שלו ולא רק בדרך המנוכרת והכפייתית שהזרם האולטרה-אורתודוקסי מנסה לכפות.

רבים מכם בטח חשבתם שלעשות מצעד גאווה בירושלים הוא מעשה פרובוקטיבי וזה לא מפתיע שאירוע כזה התרחש דווקא במסגרת המצעד בעיר הקודש. הרי זה לא מספיק מצעד גאווה אחד בתל אביב? אני אומרת לכם, תחשבו שוב. לפני 10 שנים שליסל דקר אנשים במצעד הגאווה בירושלים והוא חזר לעשות זאת השנה. אבל מה עם רצח בברנוער? הוא לא התרחש בירושלים, הוא התרחש דווקא בעיר שנתפסת כמקבלת ותומכת בקהילה הלהטבית, בתל אביב. מכאן קוראים נכבדים, המסר האחרון שלי אליכם  הוא: תזכרו, ירושלים היא בירת ישראל וכבירה של כל אזרחי המדינה היא חייבת לתת מקום ולקבל את כולנו מבלי הבדל בין דת, גזע או מין, הרי כך כתוב גם במגילת העצמאות שאנו כל כך מתגאים בה.

לצפיה בסרטון המעצר שצולם על ידי ונסה קופילר לחץ כאן

המחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר, בראשות ד"ר אורלי סוקר, מכשירה סטודנטים בתחומי התקשורת השונים: עיתונות, רדיו, תקשורת דיגיטלית ותקשורת שיווקית. הלימודים משלבים בין תיאוריה ועשייה עיתונאית. הסטודנטים במחלקה מפעילים אתר חדשות, "ספירלה", ואת רדיו "קול הנגב". בוגרים רבים של המחלקה משולבים בתעשיית התקשורת.

המכללה האקדמית ספיר (ע"ר) היא המכללה הציבורית הגדולה בישראל. לומדים בה למעלה מ-8500 סטודנטים מרחבי הארץ המגיעים לנגב המערבי ומתגוררים בקיבוצי הסביבה. בספיר שכר הלימוד אוניברסיטאי, שנה אקדמית ראשונה חינם לחיילים משוחררים.

CAPTCHA
כהוכחה שמדבור במילוי אנושי של הטופס, ענה על השאלה המתמטית הפשוטה.
6 + 2 =