דיאלוג לא-דיאלוג

ד"ר נעמי מאירי-דן, מכללת ספיר, המחלקה לתקשורת, החטיבה לתרבות חזותית

ביום שלישי, ה-7 באוקטובר 2014 היה מוזיאון הלובר (Louvre) בפאריס סגור למבקרים, כפי שקורה בכל יום שלישי. האמת היא שהוא היה סגור רק למבקרים "מן השורה". בזה היום עצמו ביקרו בו בני המשפחה המלכותית: הזמרת ביונסה (Byoncé), בעלה הראפר ג'יי זי (Jay z) וביתם בלו אייבי (Blue Ivy).

לא הייתי נדרשת לביקורם של השלושה במוזיאון אלמלא כבר ביום שלמחרת מלאה הרשת בתמונותיהם. באחת התמונות נראים השלושה מגבם כשהם מתבוננים בציור של ז'אק לואי דויד (Jacque-Louis David) מ-1807-1805, המציג את נפוליאון מכתיר את אשתו ג'וזפין בנוכחותו של האפיפיור ולאחר שהוא עצמו נטל את הכתר מידי האפיפיור והכתיר את עצמו. בתמונה אחרת, שעלתה לאינסטגרם של השניים, הם נראים כשהם עומדים לפני תמונת המונה ליזה לליאונרדו דה וינצ'י (1506-1503 לערך). הפעם גבם אל היצירה ופניהם אל המצלמה. אין מדובר בתופעה חריגה. בכל מוזיאון בעולם נפגוש כיום אנשים שעסוקים בעיקר בצילום עצמם לצד / לפני יצירת אמנות כזו או אחרת. הגם שמוזיאונים רבים ברחבי העולם הטילו לאחרונה איסור על שימוש במוטות סלפי, הצורך העז שאותו רבים מאתנו חשים להצטלם בחברת היצירות חי וקיים. משמעותו אחת: היינו כאן וסימנו "וי", ובעיקר אנחנו רוצים שכל העולם יידע שהיינו כאן ושסימנו "וי". יש משהו בדימויים הכל-כך שגורים הללו שמעורר אצלי בכל פעם מחדש מחשבות על אודות מהותה של שיחה ועל אודות מה שקרה לה בשנים האחרונות.

האם בבואנו אל המוזיאון אנחנו "משוחחים" עם יצירת האמנות, עם יוצרה או עם מי שמוצג בה? בוודאי שלא! כל מי שעוסק בחקר האמנות ו/או התרבות החזותית מכיר היטב את השימוש התדיר בנוסחים דוגמת: "בסדרת החיילים שלו התכתב עדי נס עם ליאונרדו (ולחלופין: עם הסעודה האחרונה שלו) ועם מיכלאנג'לו (ולחלופין: עם הפייטה שלו)", או "בסרטו האחרון ניהל טרנטינו דיאלוג עם היצ'קוק (ולחלופין: עם סרט כלשהו שלו)". מן הידועות, שהתכתבות ודיאלוג הם מהלכים דו-כיוניים, ועל כן לא ניתן לנהלם עם המתים. במקרים דנן, אעדיף שימוש במלים דוגמת ניכוס, ציטוט, מחווה, השראה, חיקוי ואף העתקה או פסטיש. מלים אלו מעידות על כך שאנחנו מודעים להיות הפנייה שלנו לאמנות ו/או לתרבות של העבר חד-כיוונית במהותה.

ואיך זה קשור לענייננו? או: איך זה קשור בשיחה שאנחנו מנהלים (או לא מנהלים) עם מי שאפשר לשוחח איתו/ איתה? כשם שביונסה וג'יי זי לא באמת ניהלו דיאלוג עם ג'וזפין ונפוליאון, אלא – אולי – נטלו  מהם השראה (מי אמר "קיסר וקיסרית", ולא קיבל?), כך גם הפניית הגב שלהם למונה ליזה ופנייתם למצלמה (בין שמדובר בתמונת סלפי ובין שהתמונה צולמה על יד גורם מבחוץ), אין משמעה שהם משוחחים אתנו. יש משהו מאוד מתעתע בתמונות הסלפי שאותן אנחנו שולחים לעולם כולו ובידיעות שאנחנו מפיצים על כל מהלך ו/או הגיג שלנו. לא; אין מדובר בדיאלוג או בשיחה של ממש. גם ה"לייק" שאנחנו מקבלים בתגובה אינו מייצר דיאלוג או שיחה. אין לי כוונה לערער על השימוש הנרחב ברשתות החברתיות. כל מה שאני מבקשת הוא להרהר על אודותיו ועל מה שהולך בדרך לאיבוד ונוגע לדיאלוג או שיחה של ממש.

ד"ר נעמי מאירי-דן, מכללת ספיר, המחלקה לתקשורת, יצירה וביקורת, החטיבה לתרבות חזותית
המחברת (לא) משוחחת עם נמלים ענקיות בתערוכה בגלריה סאצ'י בלונדון, יוני 2014 | צילום: ד"ר שמוליק מאירי

CAPTCHA
כהוכחה שמדבור במילוי אנושי של הטופס, ענה על השאלה המתמטית הפשוטה.
3 + 11 =