הנכדה של סבתא ג'מילה - שני כהן

תוצרת הארץ, לימודי תרבות במכללת ספיר

שני כהן מבלה כמה ימים עם סבתא ג'מילה, האישה שנלחמה בכל הממסדים והפכה מסורת דרוזית משפחתית של יצור סבונים למפעל משגשג.

הגעתי לפקיעין וחיפשתי את ביתה של סבתא ג'מילה. תוך כדי הליכה במעלה הרחוב הבחנתי בילד שמשחק בכדור. לבושו היה משונה, הוא לבש שמלה של בנות למרות שהיה בן. שאלתי אותו, "אתה מדבר עברית?", הילד צחק "בטח". אמרתי "אולי אתה יודע איפה גרה הסבתא הזאת שעושה סבונים?" הילד מיד שאל: "סבתא ג'מילה?" ואני הרגשתי כמו מי שמצא באר לאחר הליכה ממושכת במדבר, "כן, כן היא". הילד השיב "בואי אחרי" והתחיל לרוץ ריצה קלילה לעבר אחת הסמטאות. רצתי אחריו, בין הסמטאות המפותלות ובכל מקום שבו פגש הילד עוברים ושבים, ברך אותם לשלום. עצרתי לרגע להסדיר את הנשימה שלי, והילד התקדם מהר, אמרתי לעצמי שאסור לי לאבד אותו והמשכתי במעלה הרחוב, הוא צעק לי מהקצה השני של הרחוב "את באה? זה ממש פה". ואז הבחנתי בשלט לבן, שעליו כתוב באותיות ירוקות "סבתא ג'מילה, חנות המפעל". רציתי להודות לילד אבל הוא כבר נעלם מעיניי. נכנסתי, ובעודי עולה במדרגות, נשמע לפתע קולו של הילד שצועק לי "אהלן וסהלן"!

כשנכנסתי לחנות גם מאירה, כלתה של סבתא ג'מילה, בירכה אותי ב"אהלן וסהלן" ושתי נשיקות, אחת לכל לחי. מאירה שאלה אותי איך הייתה הנסיעה ואיך מצאתי את הבית בעוד היא מובילה אותי לחדר שבמרכזו שולחן מלא כל טוב. הרגשתי כמו נסיכה שהגיעה לארוחה בארמון. מאירה הבטיחה לי שסבתא ג'מילה כבר מגיעה, ואני התיישבתי בהיסוס על הספה הצבעונית מלאת הכריות.

לאחר דקה סבתא ג'מילה נכנסה לחדר וגם היא אמרה: "אהלן וסהלן" ולקחה אותי בזרועותיה כשהיא מדביקה לי שתי נשיקות, אחת לכל לחי. סבתא ג'מילה התיישבה בכבדות, ואני ניסיתי לבחון כל פרט בהופעתה. היא נראתה צעירה מכפי גילה ומעל חולצתה היא ענדה שרשרת עדינה עם תליון שמחובר לו מפתח משונה. סבתא ג'מילה הרימה צלחת עם עוגיות והפצירה בי בקול רך "אומנם לא אני הכנתי אבל זה נורא טעים". לקחתי מעמול מהצלחת ויריתי מיד מבלי לחשוב "אני חייבת לשאול, בת כמה את?" זה היה לא כל כך מנומס אבל לפני שהספקתי להתנצל על השאלה המביכה, ג'מילה השיבה: "למה לא? בכיף. לפי מס הכנסה 75. כשנולדתי, לא היו רושמים את הילדים בזמן מדויק ובגלל שעד גיל עשר היו מביאים תלושים לדברים בסיסיים כמו אורז, חלב ולחם אז הורידו לי את הגיל כדי לקבל אוכל. הייתי שואלת את אמא מתי נולדתי, והיא הייתה עונה שבזמן השלג. איזה שלג? השלג אללה יודע."

ובאמת, השנים לא מסגירות את גילה של סבתא ג'מילה. אולי זו הגנטיקה ואולי הסבונים שלה, אבל בכל אופן, גם אם לא ידוע מתי בדיוק החל הסיפור של סבתא ג'מילה, ברור איך הוא התחיל: "נולדתי במשפחה ענייה. לא רק אני וההורים שלי, לא היתה עבודה לאנשים למרות שהיתה הרבה אדמה באזור. אמא שלי הייתה ידועה בתור מומחית בצמחים, הייתה מטפלת בכל האזור ללא כסף. לפני מלחמת השחרור לא היו רופאים באזור, הרופא היחידי זה הטבע. אמא עשתה טיפות לעיניים לאוזניים, הייתה משתמשת בצמחים לכל טיפול רפואי, לא היה תרופה אחרת. אמא קיבלה את הידע הזה מאמא שלה. כשהייתי ילדה קטנה, היו מוציאים אותי מבית הספר כדי להעביר לי את הידע שלה. "יש לנו בכפר צמח קוראים לו 'מלעה', כל חייל שרוצה להוציא גימלים היה שם על הרגל והיא הייתה מתנפחת. בסוף קצין העיר התחיל להכיר את העוונטה הזו של הדרוזים, אז כל אחד שהיה בא ככה, יעני חולה, היה מכניס אותו לבית סוהר. העיקר, מה הדוגמא הזאת אומרת? מי שלא מכיר את הצמח הזה זה יכול לעשות לו חורים בקיבה. ויש מאותה משפחה צמח שקוראים 'טלטול', הצמח הזה מאוד טעים, בריא. יענו אחד עוזר אחד הורג. רק מי שמכיר יכול להבדיל. התחלתי להסתובב יחפה בשדה אחרי אמא והיא הייתה מסבירה לי: 'הצמח הזה טוב וזה לא טוב'. אמא הייתה אומרת לי לשים לב לחיות, איפה שהחיות בורחות שם יש צמחים רעילים. החיות לפי הריח יודעות להבדיל'".

סבתא ג'מילה דיברה ואני הסתכלתי בעיניים החומות הגדולות שלה, מדמיינת אותה כילדה שרצה בשדה עם שמלה אדומה שמתעופפת ברוח ולפתע נתפסת באיזה שיח קוצני. זה נשמע כמו תחילתה של אגדה. קסום כמעט.

"הייתה לי דרך חיים מאוד מאוד קשה. יש אנשים היה להם ילדות קשה, ואלוהים נתן להם כסף או מפעל הפיס או הקימו עסק והצליחו. הם לא רוצים לזכור את הקושי שלהם, מתביישים. אספר לך סיפור יה בינתי, יום אחד בא אלי עיתונאי, ספר לי שהלך למישהי, עורכת דין, הוא רצה לעשות עליה כתבה, שאל אותה "מתי חווית הצלחה בחייך?" העורכת דין ענתה לו "כשקיבלתי את התעודה שלי". יעני: אחרי התואר הראשון, שם היא נולדה, קודם לא רוצה שתשאל אותה שום דבר. אז מה זה אומר? שהיא מתביישת בילדות שלה. אני ככה מאמינה ואומרת מי שלא יודע מאיפה הוא יצא לא יודע לאן הוא הולך. אני זוכרת איך התחלתי. תקופה קשה. הייתי עובדת בקטיף של תפוזים בין הרבה גברים בדואים. עבדתי משמרת אחת בקטיף, הפרדה ובירור של התפוזים ומשמרת שניה ניקיתי משרדים באזור. חלק מהכסף היה הולך לבית, לילדים ולחינוך שלהם, וחלק גדול היה הולך לחומר גלם של הסבונים לעשות ניסיונות. תקופה הרבה גדולה לא אמרתי לאף אחד מה אני עושה, למה? ידוע אם אדם מנסה לעשות דבר ולא מצליח צוחקים עליו, ואם כן מצליח כל אחד מנסה לשים לו רגל. על הבסיס הזה שתקתי הרבה הרבה זמן, וכל שקל היה נכנס הביתה, במקום לקנות חולצה לאחד הילדים אז אני קונה שמנים עושה ניסיונות וזורקת. אבל אם לא הייתי עובדת קשה לא הייתי יכולה לתת בסיס וחינוך לילדים שלי. אני מאמינה שילד נולד מפונק, עם כפית זהב, הוא ישאר מפונק. ילד שנולד במצב קשה אז הוא חזק יותר ומנסה הרבה דרכים איך להמשיך לחיות. הילדים שלי חונכו לעבוד קשה".

"אבל רגע, איך ולמה איך התחלת לעשות סבונים?" "יש סיבה מה נתן לנו לחשוב על הסבון, רק אחרי מלחמת השחרור התחיל להגיע אלינו רופא רכוב על חמור מאזור עכו, אמא אמרה עד שיגיע הרופא ייקח חודש והחולה מת. העולם מתחיל להיות מודרני ולא יהיה המשך לצמחים שטיפלו בנו דורות, וזה חבל שילכו הצמחים האלה מן העולם. אז התחלנו לחשוב: מה לעשות? והחלטנו לשים אותם בסבון. למה סבון? כל אדם מתרחץ זוהי הדרך הנכונה שיגיעו הצמחים לעור של האדם. רציתי לעשות משהו מיוחד במינו, גם משמנים טהורים, שמנים אתריים.

"לא היה לי בעיה לעשות סבון משמן זית, לא רק אמא שלי וסבתא עשו, כל העולם ידע לעשות. הייתה לי בעיה אחרת, איך לבדוק את הצמחים ולשלב את הסגולות שלהם בסבון. לכל צמח יש טמפרטורה מסוימת שבה מופרש החומר הטוב שבו, וגם צריך לדעת אם הצמח השורש טוב או עלים טובים, יש לי הרבה שורשים של צמחים בעבודה שלי, לפעמים העלים למעלה הם נגד השורש והשורש הוא טוב. וגם הייתה בעיה נוספת: בטבע יש צמחים חזקים ויש צמחים חלשים, איך לחבר צמחים יחד? הצמחים בטבע הוא כמו בני אדם, בני האדם החזקים יכולים להשפיע על החלשים. אחרי שהצלחתי בהרכבה לא מיהרתי למכור את המוצר, התחלתי לעשות ניסיונות על העור, ילדים, נכדים והתחלתי לחלק בלי כסף. הייתי מתקרבת ורואה בחורה עומדת ליד הכביש עם אקנה או בעיות עור, הייתי מתחננת 'תיקחי את הסבון זה, שימי, זה יעזור לך להבריא'". "ואנשים לקחו?" "חלק. הרבה היו דוחפים לי את היד ואומרים לי: 'אנחנו נגעלים סבתא, מה את מביאה לנו?', למה אז מתחיל לצאת שמפו "נקה שבע" וסבונים כאלה מיופייפים. הטעות שלי הייתה שעשיתי את הגזרה של הסבון שלי כמו כל הסבונים הרגילים. אבל כל הזמן יש לי כוח בפנים וביטחון מלא, ידעתי בפנים שכל אדם שינסה את הסבון הוא לא יעזוב אותו. למה, שזה סבון מיוחד במינו, אבל הבעיה שלי שאנשים רק יסכימו לנסות".

"ככה לפני שלושים שנה, התחלתי הרבה לחלק, מכירה רופא עור? נותנת לו שינסה לחולים שלו, לקוסמטיקאיות, הייתי שומעת על מלכת יופי? הייתי מחפשת את הכתובת שלה כדי שתנסה. מאוד עזרו לי הילדים שלי הגדולים, אחד מפקד גולני אחד מפקד צנחנים. אלה לא כל שבוע הולכים הביתה ותמיד יש לחיילים שפשפת, בעיות עור, פטריות,
בגלל הנעליים. כל פעם שהילדים שלי היו מגיעים לחופש הייתי נותנת להם סבונים, לחלק לחיילים שלהם. התחלתי לקבל חוות דעת ומכתבים מאנשים, מרופאים והתחלתי להרגיש שזה תפס והכל, אז הגיעה השמחה שלי, הרגשתי כמו ציפור שמתחילה לעוף".

מאירה נכנסה לחדר וקטעה את השיחה, היא שאלה אותי אם אני רוצה קפה וסבתא ג'מילה ענתה במקומי: "לא שואלים אורח אם הוא רוצה קפה פשוט מביאים לו". אז מאירה שאלה: "כמה סוכר?" סבתא ג'מילה שוב ענתה במקומי: "תביאי פינג'ן, היא תוסיף כמה שהיא רוצה, נכון?" בחיוך רחב עניתי: "כן". סבתא שאלה אותי: "איפה היינו?" "אמרת לי שהרגשת כמו ציפור" עניתי לה. "נכון, ממש כמו ציפור" "אבל ציפור צריכה קן לא? המפעל הוקם בשנת מה עשית לפני? איפה עשית את הניסויים שספרת לי עליהם?"

"אההה בהתחלה את מתכוונת, אני התחלתי בהתחלה על הגג, עשיתי סוכה עם בד כזה נגד השמש, והשכן עשה לי סולם מעץ. היה שם רק צינור מים והיה לי חשמל לראות. כשעשיתי את הסבונים הייתי מסובבת אותם כל הזמן כדי שישמרו על צורה ישרה ומפזרת אותם בבית, על המיטה, הספות, במרפסת. וכשהתחילו להכיר את הסבון והייתה דרישה יותר גדולה, לא היה לי מקום לייבש את הסבונים, למטה היו פרס ואמירה, וגם הבית שלהם התמלא סבונים שלי". "אני לא מאמינה סבתא, על הגג, פה"? "כן על הגג של הבית הזה". "אני חייבת לראות את המקום הזה" אמרתי. סבתא ג'מילה אמרה: "זה מקום מאוד מיוחד בעבורי אני לא מעלה לשם כל מבקר". הסתכלתי עליה בתקווה. היא צחקה, ולבסוף אמרה: "בואי, בואי, אחרי". היא קמה, ואני אחריה לתוך מסדרון. בדרך היא הסבירה לי "בעבר לא הייתה כניסה לגג רק עם הסולם, כשהייתי עולה הייתי מושכת את הסולם למעלה כדי שאף אחד לא יעלה. היום, בגלל שאני אוהבת את המקום, עשיתי תוספת דרך החלון למדרגות שמובילות אל הגג". נכנסנו לחדר אחר וסבתא ג'מילה עלתה על הספה,
וניגשה לחלון נעול ופתחה אותו עם אותו מפתח קטן שהיה תלוי על השרשרת שענדה. רציתי לעזור לה לצאת מהחלון החוצה, בכול זאת אישה כבת 75, אבל היא התקוממה "נראה לך? אני אעזור לך אם את צריכה", ובאמת היא חמקה מהחלון בקלילות מפתיעה. עלינו בגרם המדרגות המוביל לגג, שכוסו עם השנים בגפן משתרגת בשלל גוונים ירוקים. כשהגענו לגג היא אמרה: "זאת הנקודה הכי יפה לראות את הכפר שלי".

תואר ראשון בתרבות במכללת ספיר

ביתה של ג'מילה מודרני להפליא: המטבח, הסלון והתמונות, אבל הגג נשאר מאז כפי שהיה. סבתא שוב התחילה להסביר, אבל משהו בקול שלה השתנה. "את רואה פה הייתי יושבת על הרצפה, עד שהיו לי יבלות בברכיים וכאב גב. אללה יסתור, ולא מפסיקה לערבב את החומר שנמצא בסיר מוסיפה צמחים ושוב מערבבת, לפעמים כל החזה שלי היה נשרף בגלל הרוח והמדורה, יעני הרוח הייתה חזקה, אבל זה לא עניין אותי, רק שיצא סבון. לפעמים אני עולה למעלה ולא מאמינה שהכל התחיל מפה". היום הגג משמש אותה כבית גידול לצמחים טבעיים, תבלינים, ירקות. זה מקום המפלט שלה מכל הרעש מסביב. לקחתי כסא שהיה מונח בצד, ניקיתי אותו מעט ואחרי מאמצי שכנוע רבים, סבתא ג'מילה הסכימה לשבת עליו. ישבתי למרגלותיה על הרצפה. היא התנשמה בכבדות. שאלתי אותה: "היה איזשהו שלב שנשברת ואמרת זה לא יעבוד, זה לא ילך?" "לא, בכלל לא, הייתי כל הזמן בפנים וזו המתנה שנתן לי אלוהים. האמנתי שכל אדם ינסה את הסבון הוא לא יעזוב אותו. למה? המוצר שלי הוא מיוחד במינו. יש לי הרבה תמציות של צמחים, אנחנו גם אוכלים אותם, ומה שטוב בפנים טוב בחוץ. הייתי מאמינה שזה צמחים מיוחדים ושמנים מיוחדים להחלקת העור. חשבתי שאדם שינסה את הסבון לא יעזוב אותו". "וצדקת".

"אחרי שהצלחתי הכנסתי את המוצר לבתי מרקחת, סופר פארם. והסבון הזה עכשיו נמצא בארבעים מדינות ויותר, וקיבלנו את איכות המוצר מקום ראשון, אנחנו עכשיו מותג בינלאומי, המותג שלנו הוא קוסמטי, לא רפואי. אצלנו הכול חומרים טבעיים, אין חומר כימי ומשמר, כל מה שיש בסבון זה מיסודות הטבע. אלוהים נתן לי שתי מתנות, אחת זה משפחה גדולה, ילדים שמאמינים במוצר ובעבודה שלי והם ימשיכו את הדרך שלי. ומתנה שנייה נתן לי כוח חזק, כוח ברזל, לא נשברתי, כמה שהיה לי השפלה מהאזור, מהעדה, מהמשפחה". אמרת שזו הנקודה הכי יפה לראות את הכפר. סבתא ג'מילה השיבה: "אמת". "אז יש לי שאלה, טוב... אולי עדיף שלא..." גמגמתי. סבתא ג'מילה הסתכלה עלי "את יכולה לשאול אותי הכל, יא בינתי". "איך היו התגובות של הכפר והעדה?" "מה אני אגיד לך - קשה. קשה מאוד, הייתי מקבלת טלפונים מאנשים בכפר שאומרים לי 'תעופי מהכפר', ולא אמרתי אפילו לילדים שלי כדי לא להכביד עליהם. אני זוכרת שיצאה לי תמונה בעיתון ידיעות אחרונות עברתי אינתיפאדה בעדה, מה זה אישה דרוזית עם מטפחת מהעדה יש לה תמונה בעיתון, אסור, זה מקלקל את הנשים. ועוד. ועוד. הרבה לילות הייתי ישנה ולא יודעת מה לעשות. כשהילדה שלי למדה באוניברסיטה היה עוד יותר גרוע, וגם כשהיא הוציאה רישיון נהיגה. אבל עכשיו האחוז של הבנות באוניברסיטה יותר גבוה מהגברים".

"לאישה בעדה הדרוזית יש, או היה, תפקיד מאוד מוגדר - להיות בבית ולגדל ילדים - את הפרת את הכללים?" "לפני שלוש עשרה שנים בא אלינו מהטלוויזיה לצלם אותי לטוביה צפיר, טוביה נגע לי בכתף, ירדו ממש פה במדרגות, והוא רצה לתת לי כבוד לרדת ראשונה יעני, אז הוא נגע לי בכתף. זה היה מצולם, כשראו את זה בטלוויזיה נהיה בלגאן בעדה, גם כשהדלקתי את המשואה, כל השרים נתנו לי כבוד גדול. כשירדתי פרס נישק אותי, וברק וכולם, והיה לי גם בלגאן, כל דבר כזה אני משלמת עליו מחיר כבד. כבד מאוד". השתתקתי, תהיתי איזו משואה? למזלי שמענו מלמטה את מאירה צועקת: "הקפה מוכן!" סבתא ג'מילה אמרה: "יש זמן לדברים ויש זמן לקפה בואי נרד למטה, גם מתחיל להיות קר". בדרך, היא המשיכה לספר "חשבו בכפר שאני משוגעת, הולכת לשדה חוזרת רק אחרי הרבה שעות, ומביאה איתי צמחים משונים. אנשים בכפר ביקשו מבעלי שייקח אות לפסיכולוג שיבדוק אם הכל בסדר איתי". דברים לא פשוטים היא אמרה, אבל היא צחקה, מצאתי את עצמי צוחקת עימה.

סבתא ג'מילה יצאה מהחלון לספה, לא שכחה לנעול במפתח הקטן את הסורגים שבחלון, ואז ראיתי על הקיר תמונה שלה מדליקה משואה ביום העצמאות למדינת ישראל. חזרנו לחדר המלכותי, מאירה נכנסה בדיוק בזמן, עם המגש של הקפה. סבתא לקחה לגימה גדולה מהקפה ושאלה: "את יודעת מי זאת אמירה?" עניתי: "זאת הילדה שלך? או הנכדה?" לא היה לי מושג. סבתא ענתה: "זאת הכלה שלי, אין אישה בעולם יכולה להתמודד כמו האישה הזאת, הם גרו למטה פארס ואמירה. פארס בעלה, הבן שלי, היה עוזר בניסיונות של הסבונים, גם לחפש שמן. פארס נולד בין הסבונים. אמירה הייתה בהריון והיה ריח חזק מאוד של המדורה והצמחים והעשן העשן נכנס לעיניים, הייתי קמה בבוקר בארבע, לפעמים בשלוש, כדי לבשל סבונים, ועוד ליד הראש שלהם, שזה לא קל לחיות ככה. ענת הבת שלי הייתה אומרת שאם היא הייתה במקום אמירה ממזמן הייתה זורקת אותו ואת המשפחה שלו". אמירה צחקה.

סבתא המשיכה: "פעם אם היה טקס או יריד, לוקחים שולחנות לוקחים סירים, ומבשלים סבונים בפני הקהל ומוכרים. אמירה ופארס היו מסתובבים בכל מקום בארץ איפה הייתי מקבלת הזמנה, היו הולכים, אמירה הייתה עוזבת את הילדים שלה ובאה איתי לבשל סבונים" "ומתי עברתם למפעל בעצם?" "יש פרופסור זאב הירש שהיה מלמד ניהול עסקים, הוא הגיע אליי, ראה אותי עומדת ליד האש, שמע איך אני עושה הרצאה לקבוצה שלו. הוא לא אמר כלום, הלך לסטף (ורטהיימר) וביקש שיגיע לסבתא ג'מילה, סיפר מה שצריך לספר. המזכירה של סטף התקשרה אליי ואמרה לי שסטף רוצה לראות אותי, לא הכרתי אותו אבל אמרתי לה 'בכיף, מתי הוא רוצה אני אבוא, היא אמרה לי שהוא יבוא אליי". "עוד לפני חיפשתי מקום להוציא את הסבונים מהבית. הלכתי לאזור התעשייה במעלות וזה לא התאים לנו. הגיע סטף לכאן, ראה כמה הזמנות יש לי וראה הרבה סבונים מסתובבים בבית בכל מקום, ואין מקום לדרוך. סטף אמר לי: 'למה לא תעשי מפעל?' עניתי לו שהלכתי לחפש מקום לשכור אבל הוא לא היה מתאים. סטף אמר לי שהוא יכול לעזור לי, יתן לי מלגה. אני לא הבנתי מה זה מלגה. אמרתי לו שאני לא רוצה עזרה מאף אחד, אני לא רוצה שהילדים שלי יגדלו ויגידו סטף נתן כסף לסבתא. אמרתי 'אם אתה רוצה לעזור לי תשכיר לי מקום באזור שלך, בתפן. אני רוצה אזור נקי, באותו רגע אמר לי: 'קיבלת'. הוא הלך וביקש להוציא את ההיי טק ממפעלים שלו מתפן, ולהביא את סבתא ג'מילה. המפעל שלנו היום במקום
הכי טוב אצל סטף".
"אז איך היה לצאת החוצה מהקן שלך?"
"הרגשה מאוד טובה, אני לא כל כך חשוב לי הכסף, אני אישה שחיה חיים פשוטים, אבל לא הייתי יכולה להמשיך לעבוד לבד, בשבוע הייתי עושה חמש מאות סבונים בשבוע, היום עושים בתפן 20,000 סבונים אבל אנחנו שומרים על איכות המוצר. אין לנו עבודה מודרנית, כל העבודות שלנו זה עבודות ידיים של נשים. יש לי סיפוק מאוד רציני אני מרגישה בפנים שאני הולכת למפעל הכי עשירה בעולם, לא בגלל הכסף. כל הזמן אני חלמתי לעשות תעסוקה לנשים שלא למדו וזקוקות לפרנסה. אנחנו בדרך כלל לא  מקבלים נשים עשירות, אם יש בחורות שזקוקות לכסף אז נעדיף לקחת אותן, בחורה עשירה היא באה לעבוד ולא נותנת את כל הכוחות שלה לסבון, היא לא נותנת אהבה, היא תבוא כדי להעביר את הזמן. אבל בחורה ענייה היא תעבוד מכל הלב, תאמין במוצר, תיתן הכול. אנחנו עוזרים לבנות שרוצות ללמוד ואין להן כסף, כל שקל שאני יכולה לתת זה הכיף שלי. מעניין אותי דבר אחד, בסוף השנה אם יש ילד שלוקח תיק לבית ספר מהעבודה שלי זה מה שמעניין אותי. אם יש זקן שנתתי לו תרומה ויוצא לטיול זה הכיף שלי". "תודה לאלוהים שנתן לי כל מה שרציתי בחיים, חסר לי רק דבר אחד. אני מאמינה שאלוהים נותן, הוא עוזר לי שאני יכולה לעזור לאחרים, אני עוזרת אבל לא מספיק, הייתי רוצה לעזור יותר. עבדתי בנעמ"ת 17 שנה והרבה הייתי עושה קורסים לנשים, ועבדתי בהתנדבות בכפר סמייה וקיסרה 10 שנים. במלחמה שהייתה חודש וחצי בגליל אני ואמירה הסתובבנו במקלטים, זקנים, בתי ספר, לחפש אם ילד רוצה משהו, ממתקים. היינו הולכות ברחוב והקטיושות יורדות".

מאירה הבחינה שאני מסתכלת עליה בהערצה ומיהרה להוריד את הראש. סדרתי את הכרית שמאחורי גבי, כבר הרגשתי הרבה יותר נוח, אז העזתי ושאלתי - "איפה בעלך בכל הסיפור הזה?" "אההה יה בינתי, בעלי מת. מה אני יגיד לך אללה לוקח את כל האנשים הטובים אליו. אבל מה שכן היה אוהב אותי יותר מאשר אני אהבתי אותו. הוא היה עוזר לי בצורה מאוד רצינית את רוב הזמן הייתי נותנת לילדים או לעבודה לא לבעלי". "בעלך האמין בך למרות כל הקשיים?" "הוא עמד לידי כל הזמן, עד שתיים בלילה לעשות ניסיונות של סבונים, ונעשה ככה ונעשה ככה, הייתי שולחת אותו באמצע הלילה להביא עצים מהשדה, והוא היה הלך בלי לשאול שאלות".

בשלב הזה דמעות מתחילות לזלוג מעיניה של סבתא ג'מילה. אני מתנצלת שהעליתי נושא כאוב והיא מרגיעה אותי. "לא לא, זה לא שאני לא בוכה לפעמים, אבל הדמעות זה בגלל ניתוח שעברתי, מה שמזכיר לי שכל אורח שבא אלי, אני מכינה לכבודו סעודה, בגלל הניתוח אני לא יכולה לבשל". "אין צורך, אני שבעה מכל העוגיות, התמרים, השקדים". סבתא: "את לא מבינה, את אורחת שלי ואת חייבת לאכול, הגעת בבוקר ועכשיו צהריים, זה עצוב לי שאני לא יכולה לארח". מאירה מוסיפה "גם לנו עצוב, את לא מבינה איזה אוכל סבתא מכינה".

אני מנסה להתחמק, צריך עוד להספיק לבקר במפעל. אבל סבתא ג'מילה פוסקת "יש זמן לעסקים, וחייב שיהיה זמן לבטן, בדרך למפעל נעצור במסעדה. אני לא רוצה לשמוע, החלטתי". הלכתי להביא את הרכב. כשיצאתי לרחוב ממנו באתי, נפרס למולי הנוף הייחודי של צפון הארץ, השמש הייתה במחצית השמים, מה שהוסיף למחזה המרהיב של הכפר פקיעין. הכל נצבע בגוונים בוהקים מהשמש: המרפסות, הבגדים שתלויים להם בין החבלים המאולתרים, וברקע צחוק של ילדים. הלכתי בין הסמטאות, שבהם הוליך אותי הילד בבוקר. ממולי עבר איש זקן נמוך קומה שנעזר במקל הליכה, צעדיו איטיים, חיוכו רחב. נראה שהשנים רק עושות טוב לאנשי הכפר הזה. אכן, האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו.
כשנכנסנו לרכב סבתא ג'מילה העדיפה לשבת במושב האחורי, מאירה ישבה לצדי מקדימה. התחלנו לנסוע. מאירה כיוונה אותי: "תיסעי לאט, לפני הפניה שמאל, את תראי מסעדה גדולה". סבתא ג'מילה הוסיפה: "אחת המסעדות הטובות באזור". אמרתי, רגע, אז  אולי היינו צריכות להזמין מקום מראש? סבתא ומאירה הסתכלו אחת אל השנייה, הצחקתי אותן. השומר, שהיה גם המלצר פתח לסבתא את הדלת של המסעדה. סבתא התעקשה לתת לי את הכבוד להיכנס לפניה. בפנים המסעדה הייתה מלאה וכל יושביה הביטו בנו נכנסות. ברקע צלילים של מנגינה של שיר ערבי מסורתי. השומר/מלצר מוביל אותנו לשולחן היחידי הפנוי, וכל שולחן שחלפנו בדרך, בירכו את סבתא ומאירה לשלום. סבתא ג'מילה נעצרה לשוחח עם הסועדים באחד השולחנות ומאירה לחשה לי "זה ייקח לה זמן בואי נשב". בזמן הארוחה שתיהן לא הפסיקו לדחוף לי אוכל לצלחת. "זה סלט בורגול הכי טעים שתטעמי בחייך" אמרה מאירה, וסבתא ג'מילה ענתה לה "לא, הכי טעים אני מכינה, אבל זה לא רע".

ניסיתי להחליף את הנושא, ושאלתי את סבתא ג'מילה - מי מהילדים או מהנכדים הכי מזכיר לך את עצמך? "כל הילדים שלי מזכירים אותי מאוד, אבל אני אגיד לך - רולנה, הנכדה שלי, הבת של פארס מנהל המפעל. רולנה למדה שני תארים, אחד בטכניון, היא לא עובדת במה שהיא למדה אלא עובדת במפעל בתפן". "במה היא מזכירה לך אותך?" "בזה שהיא חזקה, בדברים שאני אוהבת. יש לי בת אחת, ענת, אבל היא ואני זה עולם אחר. למה היא עדינה, אני פינקתי אותה יותר מידי, אני אוהבת נשים חזקות שאם תזרקי אישה בין נחשים היא לא תתרגש". סבתא ג'מילה הסתכלה על מאירה, שהתעסקה עם הסלולרי שלה. אני כל הזמן צילמתי עם שלי. היא עשתה פרצוף קטן. ואז מאירה קיבלה שיחה מרולנה הנכדה שדומה לסבתא ג'מילה. הנכדה אמרה שאם אנחנו רוצות לבקר במפעל אז כדאי שנמהר. סבתא ג'מילה הציעה שנזמין חשבון ואמרה "נשתה תה במפעל, יותר טוב" ושוב התעקשה ולא נתנה לי אפילו להשאיר טיפ למלצר.

התחלנו לנסוע לכיוון המפעל בתפן, במראה הקדמית של הרכב ראיתי את סבתא ג'מילה על רקע הנוף המתחלף מביטה במאירה ששוב התעסקה עם הסלולרי שלה. הבטתי בנוף המשתנה ואמרתי, "אין מה לעשות העולם משתנה". ג'מילה השיבה "תראי עיוני, העולם משתנה אבל אני לא יכולה להשתנות, אני אותו ג'מילה, לא יכולה לשנות את האופי שלי. כל הזמן ילדים ונכדים באים ואני צועקת עליהם לסגור את הפלאפונים, אני לא רוצה לראות אף אחד משחק עם זה, אם באים אז באים לדבר, לשבת יחד, על החיים, על הקושי, אם כל אחד עסוק בטלפון שלו אז אני לא יודעת לעבוד עם זה ואני אשב ככה לבדי, שישבו בבתים שלהם".

בדיוק כשהחניתי את הרכב קבוצה של מבקרים אמריקאים יצאו משטח המפעל. הם הביטו בסבתא ג'מילה בתדהמה, נדמה שהופתעו לגלות שהדמות המופיעה בתמונות שפזורות ברחבי במפעל היא אישה חיה ונושמת ולא אגדה קסומה. חזיתו הקדמית של למפעל, דומה לחנות סבונים מסורתית בחזיתו הקדמית. סבתא בירכה לשלום את כל מי שעברה בדרך, כל מוכרת וכל קופאית והאנשים שפגשה נשארו קפואים במקומם, לא מפחד, אלא מתוך כבוד. סבתא ג'מילה אמרה "אני ראיתי את המפעל מספיק, עכשיו רולנה תעשה לך סיור במקום" ואז רולנה הגיעה והבנתי למה הן דומות. משהו במבט. בדיבור. לפני שיצאנו לסיור סבתא ג'מילה הבטיחה לי: "אני אחכה לך פה לתה".

הסיור התחיל בריחות חזקים. חוש הריח שלי התערפל, לא ידעתי אם מה שאני מריחה זה לבנדר או יסמין, אולי בכלל לואיזה. "כאן אנחנו יוצקים את הסבונים", אמרה לי רולנה "לכל סבון מטביעים חותמת של סבתא ג'מילה באופן ידני". בכל משטח שראיתי היו כאלף סבונים במגש. תעצמו את העיניים לרגע ותנסו לדמיין איזה עבודה קשה זאת להטביע בחותמת סבון אחרי סבון, בצורה מדויקת וממורכזת. כמובן שכל סבון שיש בו חותמת פגומה לא נשלח למכירה. את עיני תפסה דמותה של אישה שישבה מאחורי שולחן ולמולה עמדו ערמה של סבונים. היא אחזה בידה סכין קטנה, גילפה ושייפה סבון בצורה מדויקת להפליא. היא נדמתה כאילו היא אוחזת בגוש זהב ששווה הון, נזהרת שלא ייפול מידיה הקטנות והשבריריות. התוצר הסופי דומה יותר לעבודת אמנות. רולנה המשיכה "זה החדר ייבוש, לוקח לפחות ארבעה חודשים עד שהסבון הופך למוצר מוגמר ואפשר לשווק אותו בשוק". ניסיתי ליצור עם הפועלת קשר עין ושאלתי את רולנה לשמה. "זריה", היא ספרה לי בלחש. העיניים שלי והעיניים של זריה לא נפגשו למרות שלא הפסקתי לבהות בה. כנראה שלעולם לא יוכלו להיפגש. רולנה לא עצרה לרגע, וסיפרה לי בפרטי פרטים על כל תהליך אריזה. היה בה משהו מהפנט, נלהב. משהו שהזכיר לי מישהי, את סבתא ג'מילה כמובן.

"מה לדעתך סוד ההצלחה שלכם?" שאלתי, רולנה התחילה להסביר "תראי, מה שטוב אצלנו במשפחה זה שכל ילד של ג'מילה, יש לו אופי מיוחד. אם את יושבת עכשיו עם עימאד ופואד שניהם בו זמנית בחדר אחד את תרגישי מבחינת האופי שהם לא אחים. פואד מסתכל לעוד שנתיים קדימה: כמה פועלים יהיו במפעל, איזה חנות אפשר לפתוח בחו"ל, כמה הזמנות. עימאד מסתכל על היום: איך אנחנו משלמים חשבונות, איך עוברים את היום. אופי של פארס אחרת לגמרי, הוא ילך לבית לעבוד שעתיים שלוש, לטפל בדברים הדחופים, לעשן נרגילה ותוך כדי לחשוב איך לפתח עוד מוצר, לדעתי זאת הצלחה של עסק. שילוב של הרבה טיפוסים, דרכי חיים והשראות.

חזרתי עם רולנה למשרד. סבתא ג'מילה חיכתה לנו עם כוס תה ולצידה ישב גבר שלא הכרתי. היא שאלה איך התרשמתי. "אצלך בבית יותר כיף!" אמרתי. האדם שישב לידה צחק. הוספתי "מה שאהבתי במפעל זה הקשר בין המוצר, למי שמייצר אותו" הוספתי, "בעידן שלנו יש נתק: פעם אנשים היו עובדי אדמה, זורעים את הזרעים, מחכים לתבואה, משקים, מטפחים ולבסוף קוצרים את התבואה. כל התהליך היה עובר דרך אדם אחד. לרגע מסוים הרגשתי כאילו חזרתי לראשית הציונות, לשנות ה-50'." הגבר שישב לצד סבתא ג'מילה השיב "זה ממש ככה". סבתא ג'מילה אמרה לי "תכירי, זה אבא של רולנה, הבן שלי פואד, מנהל המפעל שלי". הסתכלתי עליו וחשבתי לעצמי שהמראה שלו הכי רחוק ממנהל מפעל שראיתי מימי. איש פשוט עם זיפים, כמו כל משפחתה של סבתא ג'מילה שהתחנכה להמשיך להיות צמח בר שגדל בטבע.

סבתא ג'מילה ליוותה אותי חזרה לאוטו. הסתכלתי עליה ושאלתי אותה את השאלה האחרונה שנותרה לי, החשובה ביותר, האם היא מאושרת? "אני מסתובבת בכל העולם, הייתי במקומות היפים ביותר בעולם, ואני אומרת לך בכל צדק ואמת, כשאני לא מרגישה טוב אני אומרת להם: 'קחו אותי לשדה עם פיתה ובקבוק מים ואני חוזרת בריאה'. אני יוצאת הרבה לשדה אני אוהבת הרבה אדמות, באביב אני יוצאת פעם בשבוע ליום שלם להביא צמחים, לוקחת איתי פיתה עם לבנה ותרמוס קפה. אני אוכלת הרבה צמחים, רוב האוכל שלי זה צמחים, אני כמו עז. אני אוהבת טבע, אני מרגישה כאילו יש שפה משותפת ביני ובין הצמחים. אני גדלתי ונולדתי בין צמחים, כשאני מטיילת בין הצמחים על כל עץ וצמח שאני רואה יש לי סיפור. הטבע הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, ממני, הוא מה שעושה לי כוח ותענוג".

סבתא נתנה לי חיבוק גדול, נפרדתי ממנה אבל לא מסיפור חייה. תוך כדי שאני מהרהרת ביום שעברתי פתחתי את דלת רכבי, ולפתע שמעתי את סבתא שוב צועקת לי מרחוק: "שכחתי להביא לך את השקית". התקרבתי אליה, היא דחפה לידי שקית מלאה בסבונים ובקרמים הסודיים והייחודים שלה. סבתא ג'מילה הסתכלה היישר לתוך עיניי ואמרה לי: "יה בינתי תזכרי דבר חשוב בחיים, אם אתה עובד במה שאתה אוהב כאילו לא עבדת יום אחד בחייך." חזרתי לרכב, הדרך הביתה הייתה רצופה במחשבות. הרגשתי שאני לא הייתי עוד מבקרת במפעל של סבתא ג'מילה. משהו במבט שלה, במגע ידה, בדיבור, ובהרגשת החום שאפפה אותי שהייתי בקרבתה גרם לי להרגיש ממש כמו הנכדה שלה.

לימודי אוצרות ותרבות במכללת ספיר

CAPTCHA
כהוכחה שמדבור במילוי אנושי של הטופס, ענה על השאלה המתמטית הפשוטה.
7 + 10 =